ורה דה פוצו (vera da pozzo) היא המעקה המעוטר מאבן שמקיף פתח של באר בכיכרות ובחצרות של ונציה. בניגוד למה שנראה, זו לא באר שיורדת אל מי תהום, כי ונציה עומדת על מים מלוחים, אלא פתח אל מאגר גשם תת קרקעי, מצופה חימר ומלא חול, שסינן את מי הגשם והפך אותם למי שתייה. בשנת 1858 ספרו בעיר 180 בארות ציבוריות ו-6,046 בארות פרטיות, ועד שהגיע צינור מים מהיבשה בשנת 1884 המערכת הזו סיפקה לעיר את מימיה.

מי שיודע לחפש אותן מוצא אותן כמעט בכל כיכר, ובהליכה אחת בעיר אפשר לראות מה הייתה פעם החיים היומיומיים. מי שבא לכאן לראות רק את סן מרקו פשוט עובר ליד אחד הדברים הכי מרתקים בעיר בלי לשים לב.

הבעיה: עיר בלב הים בלי מים לשתייה

ונציה נבנתה על איים בלגונה, מוקפת במים מלוחים וחצי מלוחים. באר רגילה, שחופרים בקרקע, מעלה אצלה מים מלוחים, ולכן לא הייתה אפשרות לחפור ולהגיע למי תהום ראויים לשתייה.

עיר שחיו בה כבר במאה הארבע עשרה יותר ממאה אלף איש הייתה צריכה פתרון, והפתרון היה אחד: לאסוף גשם. הוונציאנים הפכו את העיר כולה למתקן איסוף, מהגגות ומהמרצפות, וזה היה אחד הפתרונות ההנדסיים החכמים בהיסטוריה של הערים.

איך עבד מאגר הגשם

מתחת לכיכר חפרו בור גדול, עד כחמישה מטרים עומק, ובתוכו הניחו שכבת חימר שלא מחדירה מים מלוחים. מעל החימר נפרשו שכבות חול בגדלים שונים. הכיכר עצמה נבנתה בשיפוע קל, ובפינותיה פתחי ניקוז מאבן שהובילו את מי הגשם אל החול.

המים עברו דרך החול לאט, התנקו, והתאספו בציר מרכזי מבנוי מלבנים שנקרא קנה (canna), ומשם שאבו אותם דרך הפתח שמעליו נמצאת הורה. כלומר מה שרואים בכיכר הוא רק הפתח, ומה שחשוב נמצא מתחת לרצפה.

כמה בארות היו ומי דאג שיהיו מים

הרשויות הוונציאניות הזמינו בארות ציבוריות באופן שיטתי. לפי התיעוד, בשנת 1322 הורתה מועצת העיר על חמישים מאגרים ציבוריים חדשים, ובשנת 1424 על שלושים נוספים. מפקד שנעשה בשנת 1858 מצא בעיר 180 בארות ציבוריות ו-6,046 בארות פרטיות פעילות, ועוד 556 שנסגרו וסולקו קודם לכן, ביניהן אחת מכיכר סן מרקו.

כשהגשם לא הספיק, עזרו אנשי איגוד שנקרא אקוויאולי (acquaioli), שהוקם בשנת 1386. הם הפליגו אל נהר ברנטה בצד היבשה, מילאו בסירותיהם מים מתוקים והחזירו אותם לעיר כדי למלא את הבארות מחדש.

למה הפתחים כל כך יפים

הורות הבאר נחצבו בדרך כלל מאבן איסטריה, חלקן משיש מורונה, ולפחות שתיים מהן נוצקו מברונזה. הן עגולות, מרובעות, משושות או מתומנות, ולכל אחת עיטורים משלה. הפתח היה נקודת המפגש של השכונה, והעיטור הוסיף כבוד למשפחה או לקהילה שהזמינה אותו.

הגישה למים לא הייתה חופשית לגמרי. את הפתחים נעלו, והמפתחות היו בידי כמרי הקהילה, שקבעו מתי מותר למלא מים. כך התארגן סדר יום שלם סביב הכיכר.

איפה לחפש אותן בהליכה

קמפו סן ג'רמיה (Campo San Geremia) בקנארג'ו הוא מקום טוב להתחיל בו, ושם אפשר להבין איך נראית כיכר שנבנתה לאיסוף מים. אפשר להמשיך לגטו הוונציאני, לקמפו דל גטו נואובו, שם הקהילה התארגנה סביב מקורות המים שלה, ולקמפו סנטה מריה פורמוזה (Campo Santa Maria Formosa), שבו מציינים בארות היסטוריות ושבעבר היוו נקודת אספקה לשכונה.

בחצר ארמון הדוג'ה נמצאת אחת הורות המוכרות שנוצקו מברונזה, ובגנים המלכותיים שמאחורי כיכר סן מרקו יש בארות נוספות. הרעיון הוא לא למצוא את כולן אלא להתחיל להבחין בהן - ואז הן מופיעות בכל פינה.

מה קרה להן אחרי 1884

הצינור מהיבשה נחנך בשנת 1884, ואחריו הפסיקה העיר להתבסס על הגשם. הבארות איבדו את תפקידן, רבות נסגרו, רבות נהרסו, חלקן נמכרו לאספנים זרים וחלקן הפכו לעציצים מפוארים. לפי הערכה אקדמית, בערך אלפיים וחמש מאות פתחים שרדו עד היום.

מי שמתעניין יכול להקדיש בוקר אחד לארבע או חמש כיכרות, והתוצאה היא תמונה שונה לגמרי של העיר: לא ארמונות ולא גשרים, אלא מערכת חיים.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• הורה אינה באר רגילה אלא הפתח של מאגר גשם מצופה חימר ומלא חול
• רוב הפתחים עשויים אבן איסטריה, ולפחות שניים עשויים ברונזה
• הכיכרות עצמן נבנו בשיפוע כדי להוביל גשם אל המאגר
• הצינור מהיבשה נחנך בשנת 1884 והבארות איבדו את תפקידן
• רבים מהפתחים נסגרו ורבים הפכו לעציצים או נמכרו לאספנים
• אפשר לצלם אותן בכל שעה ובלי תשלום
• הליכה בקנארג'ו עם עצירה בקמפו סן ג'רמיה ובגטו משלבת אותן עם אתרים אחרים

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לחשוב שהורה היא באר שיורדת אל מי תהום
• לנסות לפתוח או לשתות מהבארות - הן סגורות ואינן בשימוש
• לבלבל בין ורה דה פוצו לבין ברזיות שתייה מודרניות בעיר
• לתכנן סיור שלם רק סביב בארות במקום לשלב אותן בהליכה רגילה
• להחמיץ את הכיכרות הקטנות, שבהן הפתחים שמורים הכי טוב

שאלות נפוצות

מה זו ורה דה פוצו?

המעקה המעוטר מאבן שמקיף את פתח הבאר בכיכרות ובחצרות של ונציה. היא הייתה הפתח של מאגר גשם תת קרקעי שסינן מי גשם והפך אותם למי שתייה.

איך עבד מאגר הגשם?

מי גשם נאספו מהגגות ומהכיכר דרך פתחי ניקוז, סוננו בשכבות חול והצטברו מעל שכבת חימר שמנעה כניסת מים מלוחים. את המים שאבו דרך הפתח המרכזי.

כמה בארות היו בוונציה?

לפי מפקד של שנת 1858, 180 בארות ציבוריות ו-6,046 בארות פרטיות פעילות. ועוד 556 נסגרו וסולקו קודם לכן.

מה קרה לבארות?

אחרי שנחנך צינור מים מהיבשה בשנת 1884 הן איבדו את תפקידן. רבות נסגרו או נהרסו, חלקן נמכרו לאספנים, וחלקן שימשו כעציצים.

איפה אפשר לראות אותן היום?

בכיכרות רבות. מקומות טובים להתחיל בהם הם קמפו סן ג'רמיה, הגטו הוונציאני וחצר ארמון הדוג'ה, ויש בארות גם בגנים שמאחורי כיכר סן מרקו.

מי הביא מים כשהגשם לא הספיק?

אנשי איגוד בשם אקוויאולי, שהוקם בשנת 1386, הפליגו אל נהר ברנטה על היבשה ומילאו מחדש את הבארות במים מתוקים.